יש תקופות שבהן החיים מבקשים ממך יותר. בן זוג במילואים, ילדים שצריכים יציבות, עבודה שממשיכה לזרום, בית שלא מפסיק לדרוש. ואת, באמצע הכל, הופכת לעמוד התווך. מחזיקה, מארגנת, מרגיעה, נותנת מענה לכולם. מבחוץ זה נראה מרשים. מבפנים, לפעמים, זה פשוט מתיש.
הכתבה הזו נכתבה קודם כל לנשות המילואים, אבל היא מדברת לכל אישה שמצאה את עצמה נושאת הרבה בבת אחת. אני רוצה להגיד לך קודם כל דבר אחד: את עושה עבודה ענקית, וזה בסדר גמור שזה קשה. חוזק הוא לא היעדר עייפות. הוא היכולת להמשיך גם כשעייפים, ולפעמים גם לעצור.
להיות חזקה זה לא להיות לבד
אחד הדברים שקורים לנשים שמחזיקות זה שהן שוכחות לבקש. מתרגלות להיות הכתובת, עד שנדמה שאסור להן להישען. אבל הכוח האמיתי הוא לא בלעשות הכל לבד. הוא בלדעת מתי לבקש עזרה, מתי לומר "אני צריכה", מתי לתת לעוד ידיים להיכנס. זה לא מחליש אותך. זה מה שמאפשר לך להחזיק לאורך זמן.
ובתוך כל הריצה, קל לאבד את החוט אל עצמך. מי היית לפני שהפכת למי שמחזיקה את הכל. מה עושה לך טוב, מה ממלא אותך. הדברים האלה לא צריכים לחכות לסוף התקופה. דווקא בתוך הסערה, רגע קטן אחד ששייך רק לך הוא מה שמזכיר לך שאת עדיין שם.
קרקוע קטן בתוך הכאוס
בתקופות עמוסות המערכת שלנו רצה על אדרנלin. הראש מלא רשימות, הגוף דרוך, וגם כשיש רגע פנוי קשה להיות בו באמת. לכן דווקא עכשיו, כלים קטנים של קרקוע שווים זהב. נשימה עמוקה אחת לפני שנכנסים הביתה. כוס תה בשקט לפני שכולם קמים. יד על הלב בסוף היום, ומשפט אחד: עשיתי מה שיכולתי, וזה מספיק.
הצעד הקטן שלך
בחרי היום דבר אחד קטן שמחזיר אותך אלייך, שאורך פחות מעשר דקות. מוזיקה שאת אוהבת, שיחה עם חברה, יציאה קצרה לאוויר. ותני לעצמך אותו בלי אשמה. זו לא בריחה מהאחריות, זו הדרך להחזיק אותה.
התקופה הזו תיגמר, והיא לא מודדת את הערך שלך לפי כמה הצלחת להחזיק בלי להתפרק. את מותר לך להתעייף, לבקש, ולפעמים גם פשוט לשבת רגע ולנשום. וכשתטפלי גם בעצמך, לא רק שתחזיקי מעמד, אלא תמצאי את עצמך יוצאת מהתקופה הזו בשלמות גדולה יותר.