את זו שכולם פונים אליה. החברה שתמיד מקשיבה, האמא שמחזיקה, העובדת שאפשר לסמוך עליה. את נותנת, כי זה בטבע שלך, וכי זה מרגיש נכון. אבל לאט לאט, בלי שתשימי לב, משהו מתחיל להתרוקן. את עדיין נותנת, אבל כבר לא מאותו מקום מלא. יותר מתוך אוטומט, קצת מתוך עייפות.
יש לזה שם. קוראים לזה עייפות החמלה. זה מה שקורה כשאנחנו מחזיקות רגשות של אחרים לאורך זמן, בלי לעצור למלא את עצמנו. זו לא חולשה ולא כישלון. זו פשוט התוצאה הטבעית של לב שנתן הרבה, ושכח לקבל.
הסימנים הקטנים שקל לפספס
שחיקה רגשית לא תמיד נראית כמו קריסה. לרוב היא שקטה. פתיל קצר יותר על דברים קטנים. תחושה שאין לך כוח לאף אחד, ומיד אחריה אשמה על התחושה הזו. רצון להסתגר, גם ממי שאת אוהבת. עייפות שהשינה לא מצליחה לפתור. אלה לא סימנים שמשהו לא בסדר איתך. אלה סימנים שהמיכל שלך מבקש תשומת לב.
וכאן מסתתרת נקודה עדינה: אנחנו נוטות לחשוב שאם רק נתאמץ עוד קצת, נצליח. אבל שחיקה לא נפתרת במאמץ. היא נפתרת במנוחה. וזה בדיוק מה שהכי קשה לנו להרשות לעצמנו.
מנוחה היא לא פרס. היא דלק
אנחנו מתייחסות למנוחה כאל משהו שצריך להרוויח. קודם נסיים הכל, ואז אולי ננוח. אבל אם ננוח רק כשהכל נגמר, לעולם לא ננוח, כי אצל אישה שנותנת, שום דבר אף פעם לא באמת נגמר. המנוחה חייבת להיכנס לפני הריקנות, לא אחריה.
וזה לא חייב להיות חופשה או יום שלם. לפעמים מספיקות עשר דקות של שקט אמיתי, רגע ליד החלון בלי טלפון, שיחה שממלאת במקום לרוקן. הרעיון הוא לשים לב מה מוסיף לך אנרגיה ומה לוקח, ולתת לעצמך קצת יותר מהראשון.
הצעד הקטן שלך
הערב, שאלי את עצמך שאלה אחת: מה מילא אותי היום, ומה רוקן? בלי לתקן, רק לשים לב. עצם ההבחנה מתחילה להחזיר לך את היכולת לבחור לאן הולכת האנרגיה שלך.
את מותר לך להתעייף. את לא מכונה, ולא נועדת להיות זמינה כל הזמן. כשתלמדי למלא את עצמך לפני שהכד מתרוקן, הנתינה שלך תחזור להיות מה שהיא הייתה בהתחלה: לא חובה, אלא שפע.