השבוע המספר על המאזניים לא זז. עצירה. ואני אהיה כנה, בהתחלה זה באמת ביאס אותי. עבדתי, הקשבתי, עשיתי הכל נכון, ושום דבר.
אבל אז נשמתי, ונזכרתי בכל מה שאני כבר יודעת.
עצירה במשקל היא לא סימן שנכשלתי, והיא לא אומרת שהגוף שלי הפסיק לעבוד. אני מבינה היום שזה חלק מהתהליך, שהגוף מתכוונן, מתארגן מחדש, ושהעובדה שהמחט לא זזה השבוע לא אומרת שמתחת לפני השטח לא קורה כלום. הגוף שלי ממשיך בשלו, גם כשהמאזניים שותקים. ברגע שהבנתי את זה, הביאוס פשוט נמוג.
ובמקביל, אני ממשיכה ללמוד את הכמויות שהגוף שלי באמת צריך. ושני דברים קטנים עשו השבוע הבדל גדול.
הראשון: אני אוכלת את מה שחשוב לפני מה שבא לי. מתחילה כל ארוחה בסלט, ורק אחר כך עוברת למנה עצמה. ככה אני ממלאת את עצמי קודם במה שמזין, והגוף מגיע לשובע לפני שהגעתי בכלל לחלק הכבד.
השני: אני כבר יודעת שאני לא אוכל יותר מחצי מנה, אז אני מתכננת לפי זה מראש. במסעדה חתכתי לעצמי חצי המבורגר כבר בהתחלה, בבית הכנתי חצי כמות מרק. לא נלחמת בעצמי באמצע הארוחה, פשוט מכוונת נכון מראש.
ויש לזה השלכה חיובית שלא ציפיתי לה: אני מעבירה את זה הלאה לילדים. אמרתי למיקה: קחי קודם מהחשוב, תתחילי מזה, ורק כשתסיימי קחי עוד. כי לכולנו יש עיניים גדולות יותר ממה שהגוף באמת צריך, ואנחנו ממלאים עד תקרת הקיבולת, ומשם רק מרחיבים את הקיבה עוד ועוד. אם אני יכולה ללמד את הבנות שלי אחרת כבר עכשיו, זו מתנה.
אבל הדבר הגדול של השבוע קרה בפנים. החלטתי להתחיל אתגר של שלושים יום: מדיטציה יומית שאני קוראת לה מדיטציית ספוג הרגשות.
הרעיון פשוט ועמוק. בדיוק כמו שהגוף אוגר נוזלים, הוא אוגר גם רגשות. כל כעס, כל עלבון, כל פחד שלא שוחרר, נדבק אלינו ומצטבר בגוף. המדיטציה הזאת היא כמו ספוג שסופג את כל מה שכבר לא צריך, ואז סוחטים אותו החוצה. היא מנקה את הגוף מבפנים, לא מקלוריות, אלא ממה שלא שלי לשאת.
ואני רוצה לתת לך גם משהו בעולם הרגש החיובי, כי זה חיבר לי את כל הנקודות. יש תיאוריה של חוקרת בשם ברברה פרדריקסון, שנקראת "הרחבה ובנייה". היא גילתה שרגשות שליליים, כמו פחד או כעס, מצמצמים לנו את מרחב המחשבה והאפשרויות. הם סוגרים אותנו. לעומת זאת, רגשות חיוביים, כמו אהבה, שמחה והכרת תודה, מרחיבים את התודעה, ופותחים אותנו למחשבות ולאפשרויות חדשות שלא ראינו קודם.
והנה החלק המדהים: לפי המחקר, הרגשות החיוביים האלה לא רק מרגישים טוב לרגע. לאורך זמן הם בונים לנו משאבים נפשיים אמיתיים, כמו חוסן. וזה בדיוק הסיבה שההצהרות החיוביות, שעליהן דיברתי בפרק הקודם, הן לא סתם מילים יפות. כשאני אומרת לגוף שלי מילה טובה, אני לא רק מרגישה נעים לרגע. אני פותחת מרחב שבו בכלל אפשרי לראות את הגוף שלי אחרת, ולאורך זמן, לבנות מערכת יחסים חדשה איתו.
אז הכלים שלי השבוע מתחברים כולם לאותו מקום: לנקות את הישן, ולהכניס חדש.
אני ממשיכה את ההצהרות של לואיז היי בכל בוקר. אני יודעת שהמסרים האלה בסיסיים, כמעט ילדותיים בפשטותם, אבל זה בדיוק הכוח שלהם, הם מדברים ישר אל השכבה הכי עמוקה ובסיסית בתוכי. ועכשיו, עם אתגר שלושים הימים, אני מוסיפה את מדיטציית הספוג, שמפנה מקום בדיוק למסרים האלה להיכנס.
ואני אקליט את המדיטציה הזאת ואשתף אותה איתך, כי היא באמת מנקה. (ברגע שהיא מוכנה, הקישור יופיע כאן ביומן.) בינתיים, המיקוד המרכזי שלי בשינוי התזונה נשאר דווקא הדבר הכי פשוט, ולי הכי קשה: מים. אני מבינה שזאת העבודה האמיתית שלי עכשיו.
"כשהמאזניים שותקים,
הגוף שלי עדיין ממשיך בשלו. ואני בוחרת להאמין בו."