כשהשגרה נשברת, והיום שהאוכל הפסיק לנהל אותי

אחד הדברים שאף אחת לא מכינה אותך אליו בתהליך הוא מה קורה כשהשגרה נשברת. כי כל עוד את בבית, בתוך הסדר שלך, קל יחסית. אבל אז מגיע חג, מסעדה, נסיעה, והכל זז ממקומו. והשבוע קיבלתי כמה הזדמנויות לבחון בדיוק את זה.

קודם כל, החגים. יש בהם שפע אינסופי של אוכל, שולחן עמוס, כולם מסביב אוכלים. ופעם, השפע הזה היה מפגש ישיר עם חוסר השליטה שלי. אבל השבוע קרה משהו אחר: השפע נשאר על השולחן, אבל היכולת שלי כבר לא הייתה שם. הצלחת מלאה, ואני, אחרי מעט, פשוט לא יכולתי יותר.

וזה חזר גם במסעדות. אני עדיין מזמינה עם עיניים גדולות, כמו תמיד, אני בטוחה שארצה הכל. ואז אני אוכלת מעט, ומגלה שאני מלאה. העיניים לא השתנו, אבל הגוף כן. ואני לומדת להקשיב לו, לא להן.

ואז הייתה הנסיעה לאילת. יומיים בלבד, אבל היציאה מהשגרה עשתה את שלה. פתאום לא שותים מים כמו שצריך, שוכחים לאכול בזמן, הכל מתפזר. וזה בדיוק הרגע המסוכן, כי כאן, פעם, הייתי מתחילה להלקות את עצמי.

אבל הפעם לא. וכאן החמלה, שדיברנו עליה כבר, הפכה מתובנה יפה לכלי יומיומי אמיתי. אמרתי לעצמי: יצאת משגרה, זה טבעי, זה קורה לכולן. את לא נכשלת, את חיה. ומחר, כשאחזור הביתה, אני פשוט ממשיכה מאיפה שהפסקתי. בלי דרמה, בלי משפט, בלי לחזור למלחמה.

ויש עוד משהו שקרה השבוע, שקוף אבל עצום, ואני רוצה לומר אותו בזהירות: אני מרגישה שהאוכל כבר לא מנהל אותי. וזה מדהים. כל חיי האוכל היה הבוס, הקול שרץ ברקע, מתי, מה, כמה. והשבוע, לראשונה, היה שקט. אני יודעת שזה כרגע בזכות הזריקה, ואני לא לוקחת את זה כמובן מאליו. אבל יש בשקט הזה משהו מספק עד עומק הנשמה, כי הוא נותן לי הצצה למי שאני יכולה להיות כשהאוכל לא בשליטה.

ואני רוצה להיות כנה גם בקצב: זה לא זבנג וגמרנו. עד עכשיו ירדתי שלושה קילו, וזה הכל. אבל דווקא בגלל שזה לאט, זה מרגיש נכון. כי מה שנבנה לאט, לאט, נבנה חזק, ונשאר.

והשבוע הוספתי לעצמי כלי חדש, כי הבנתי שכל השקט הזה שנפתח לי, אני רוצה למלא אותו בקול אחר. התחלתי לקרוא את הספר של לואיז היי, "אהוב את גופך". זה לא ספר קריאה רגיל, זו עבודה עצמית: כל עמוד מכיל הצהרה חיובית על הגוף, ועובדים איתה על תת-המודע.

ואם תזכרי מה דיברנו בפרק על ה-RAS, זה בדיוק אותו עיקרון, רק עמוק יותר. ההצהרות האלה הן הוראות חדשות שאני מזינה למוח שלי, ישר אל תת-המודע, שם שוכנות כל האמונות הישנות על הגוף שלי. ובמקום להיאבק באמונה הישנה, אני פשוט מציעה לה שכנה חדשה, ובעדינות, יום אחרי יום, השכנה החדשה תופסת מקום.

אז הנה איך אני עובדת עם זה, וזאת הזמנה גם לך. בבוקר, מול המראה, יד אחת על הלב ויד אחת על הבטן, ואני אומרת לגוף שלי, בקול, את ההצהרה. לא בגלל שאני כבר מאמינה לה במאה אחוז, אלא כי אני שותלת אותה. משהו כמו: "אני אוהבת את גופי בדיוק כפי שהוא עכשיו, והוא נענה לאהבה שלי". ואני נושמת אותה פנימה, ומרגישה איפה בגוף היא נתקלת בהתנגדות, ושם אני שולחת עוד קצת רוך.

כי בסוף, כל התהליך הזה הוא לא מלחמה בגוף. הוא סיפור אהבה מחודש איתו. והשקט שנפתח לי השבוע הוא בדיוק המקום שבו סיפור האהבה הזה יכול סוף סוף להתחיל להישמע.