אנחנו ממש לפני יום כיפור. ויש בזה משהו מדויק, כי השבוע התהליך שלי לקח פנייה שהיא הרבה מעבר לאוכל.
אבל נתחיל דווקא כן מהגוף, כי השבוע קרה בו משהו חדש. המינון עלה, ובאמת הרגשתי פחות תיאבון. זה אפילו הגיע לרגע שישבתי במסעדה, הזמנתי מנה, אכלתי שניים שלושה ביסים, ופשוט לא יכולתי יותר. אמרתי לעצמי: אני חייבת להקשיב לגוף שלי. ועצרתי.
וזה היה מוזר ומרתק, כי העיניים שלי עדיין גדולות כמו פעם, אבל היכולת של הגוף לאכול פשוט קטנה. שמתי לב שאני מתחילה לבחור אחרת. אכלתי סמבוסק, ובמקום את כולו, אכלתי רק את החלק הפנימי הטעים, זה עם הרוטב, ואת הקצוות היבשים השארתי. אם אני יכולה לאכול פחות, שאוכל את החלק ששווה את זה.
אני אהיה כנה: השבוע דווקא היה לי קצת יותר קשה עם הארוחות הקטנות והמסודרות, ושוב שכחתי לאכול בבוקר. אני יודעת שזה לא טוב, כי בדיוק את זה אני לא רוצה, לייצר לגוף מצב של חוסר קיצוני או של יתר. אבל אני שמה לב, ואני לא נלחמת בעצמי על זה. אני ממשיכה.
ומכאן הגעתי אל הנושא הגדול של השבוע, בגלל יום כיפור: הצום.
אני לא צמה. אבל בא לי לעצור רגע ולחשוב מה צום בכלל נותן לנו, כי יש בו כוח. תחשבי על זה: אנחנו כמעט אף פעם לא מתחילים מאפס. הקיבה שלנו מתמלאת ומתרוקנת, מתמלאת ומתרוקנת, אבל אף פעם לא באמת עד הסוף. תמיד נשאר בפנים משהו, בכל המערכת. צום, בעצם, הוא הרגע הנדיר שבו הגוף מגיע סוף סוף לריק אמיתי, ומתחיל לנקות.
וזה לא רק תחושה. יש לזה בסיס בגוף. מנוחת מערכת העיכול מתחילה כבר כמה שעות אחרי הארוחה האחרונה, ואחרי טווח ארוך יותר של צום הגוף מתחיל תהליך של ניקוי תאי פנימי, מעין מיחזור עצמי, שבו הוא מפנה את מה שכבר לא צריך. כמו ללחוץ על כפתור ריסט. הגוף עוצר, מנקה, ומתחיל מחדש.
אז שאלתי את עצמי: האם צום הוא טראומה לגוף, בדיוק מהסוג שאני משתדלת להימנע ממנו? ואת האמת, אני לא בטוחה שאני יודעת לענות. אני חושבת שאם עושים את זה נכון, ומתוך הקשבה, אז לא, זו לא טראומה, אלא ניקוי מכוון וחד פעמי. אני זוכרת שעשיתי פעם דיאטה של צום עד הצהריים. לא הייתי רעבה, זה לא הפריע לי, אבל כן הרגשתי שהגוף שלי בסטרס קטן. אז הצום הוא כלי עדין, והוא בחירה אישית שכל אחת צריכה לבדוק מול הגוף שלה, ומול הרופא שלה. הוא לא מתאים לכולן, ולא בכל מצב.
אבל מה שכן מתאים לכולן, ומה שאני לוקחת השבוע, הוא הרעיון של הצום, לא בהכרח הצום עצמו: לפנות מקום. להסיר את מה שכבר לא צריך.
כי הנה מה שהבנתי, וזה לב הפרק: משקל הוא לא רק פיזי. הוא גם תודעתי. לא כל מה שיושב עליי הוא קלוריות ושומן. חלק ממנו הוא רגשות מיותרים, כעסים, דברים ישנים שאני עדיין סוחבת. וזה גם משקל.
ויש לזה אפילו היגיון גופני. רגש הוא מים, יסוד המים בתפיסה שלי הוא היסוד של הרגש. וכשאנחנו אוגרות בתוכנו רגשות שלא שוחררו, אנחנו אוגרות גם נוזלים. והנוזלים האלה, הם גם משקל ממשי על הגוף.
אז המיקוד שלי לשבוע הזה, שמתחיל ביום כיפור אבל נמשך מעבר לו, הוא לשחרר. לא קלוריות. רגשות. לבדוק אילו כעסים ואילו עלבונות ישנים עדיין יושבים עליי, ולשחרר אותם. מדיטציות של שחרור, של סליחה.
ואני הולכת כל הדרך עם הסליחה הזאת. עברתי בחיים דברים קשים. אחד מהם, שאני בוחרת לומר אותו בקול כי אני חושבת שחשוב שנשים ידעו שהן לא לבד, הוא הטרדה מינית שעברתי בתחילת דרכי בצבא. ואני סולחת. גם עליה. לא כי מגיע למי שפגע. אלא כי לי מגיע. לא מגיע לי להמשיך לשאת על הגוף ועל הנפש שלי משקל של רגש שלילי בגלל מעשה של מישהו אחר. הסליחה הזאת היא לא בשבילו. היא בשבילי. היא השחרור שלי.
"אני משחררת לא קלוריות,
אלא את מה שיושב עליי ואינו שלי לשאת."