יש משהו שאף אחת לא מספרת לך כשמתחילים תהליך: לא משנה מתי החלטת להתחיל, החיים לא עוצרים בשבילך. אנחנו בוחרות תאריך התחלה, אבל בתוך התקופה תמיד יהיו אירועים. פתאום חג. פתאום אירוע. פתאום קינוחים ששווים כל קלוריה.
והשבוע זה בדיוק מה שקרה. הספקנו להגיע לראש השנה.
אני עדיין בהתחלה. הזריקות עוד לא משפיעות עליי באופן דרמטי, כי אני בינתיים על מינון נמוך. אז כשראש השנה הגיע, עם כל השפע שלו, ידעתי מראש מה עומד לקרות.
וכאן קיבלתי החלטה, עוד לפני החג. החלטתי שאני נהנית. שאני לוקחת טיפה מכל דבר, טועמת, ולא מונעת מעצמי כלום. כמותית לא אכלתי הרבה, אבל מבחינת אוכל משמין, היה ולא חסר. וזה היה בסדר גמור, כי זאת הייתה בחירה, לא מעידה.
ואחרי החג? לא הלקיתי את עצמי. ואת יודעת למה? כי אין על מה. יבואו עוד אירועים כאלה, עוד חגים, עוד ימי הולדת. אם על כל אחד מהם אלקה את עצמי, אני חוזרת בדיוק למלחמה שדיברנו עליה בפרק הקודם. אז החגים הפכו אצלי למבחן קטן של חמלה, והפעם עברתי אותו.
יש עוד שני דברים קטנים שאני רוצה להיות כנה לגביהם, כי היומן הזה בלי פילטרים. ראשית, השבוע עליתי למינון הבא, וביום ראשון לקחתי את הזריקה הראשונה במינון החדש. זה שלב חדש בתהליך שלי. ושנית, בגלל שהייתי הרבה בבית, לא תמיד הצלחתי לשתות כמה מים שרציתי, בניגוד למה שהצבתי לעצמי בשבוע שעבר. אבל, וזה האבל החשוב: אני לא נתקעת שם. אני מתקדמת ועוברת הלאה. גם זה חמלה.
ועכשיו לדבר הכי גדול שלמדתי השבוע, ושמרגע שהבנתי אותו, אני לא מסתכלת על עצמי אותו דבר.
יש במוח מנגנון שנקרא RAS, מערכת ההפעלה הרשתית. תפקידו לסנן את המידע שנכנס אלינו. תחשבי על זה: כל שנייה החושים שלנו קולטים בערך אחד עשר מיליון ביטים של מידע. אחד עשר מיליון. אבל המוח המודע שלנו יכול לעבד רק בסביבות חמישים מהם. אז מישהו חייב להחליט אילו חמישים ייכנסו, וכל השאר מסונן החוצה עוד לפני שבכלל שמנו לב אליו.
וכאן הנקודה ששינתה לי הכל: ה-RAS לא מחליט לבד מה חשוב. אנחנו מחליטים בשבילו. מה שאנחנו חושבות עליו, מה שאנחנו חוזרות עליו במילים, מה שאנחנו מודאגות ממנו, מסומן במוח כ"זה חשוב", וה-RAS יוצא לחפש את זה בעולם ולהראות לנו אותו עוד ועוד.
זה בדיוק כמו כשקונים רכב חדש בצבע מסוים, ופתאום רואים אותו בכל פינה. הרכבים היו שם תמיד. פשוט עכשיו נתת ל-RAS הוראה לחפש אותם.
אז תחשבי מה זה אומר לגבי הגוף שלי. אם כל היום אני אומרת לעצמי "אני שמנה", "אני נכשלת", "אני לא מסוגלת", אני בעצם נותנת ל-RAS הוראה מדויקת: חפש בשבילי הוכחות לזה. והוא, כמו שרת נאמן, ימצא אותן. כל מראה, כל ביס, כל תמונה, יקבלו את הפרשנות הזאת. עיצבתי לעצמי מציאות של כישלון, בלי לשים לב, רק דרך המילים.
אז מהיום אני משנה את השפה שלי באופן דרמטי. לא כי "חשוב לחשוב חיובי", אלא כי אני מבינה עכשיו שהמילים הן ההוראה שאני נותנת למוח שלי מה לחפש. הנה איך זה נשמע אצלי בפועל:
- במקום "אני חייבת לרדת במשקל" אני אומרת "אני בונה לעצמי גוף שטוב לי בו".
- במקום "אכלתי רע היום, נכשלתי" אני אומרת "בחרתי ליהנות היום, ומחר אני ממשיכה".
- במקום "אני שונאת את הבטן שלי" אני אומרת "הגוף הזה נשא אותי דרך הכל, ואני לומדת לאהוב אותו".
- במקום "אסור לי את זה" אני אומרת "אני בוחרת מה נכנס אליי, מתוך אהבה ולא מתוך פחד".
- במקום "למה אני לא מצליחה" אני אומרת "תראי כמה כבר הצלחתי, ואני בדרך".
- במקום "אני חלשה, אין לי כוח רצון" אני אומרת "אני עושה תהליך עמוק, וזה דורש הרבה כוח".
- במקום "עוד לא הגעתי לשום מקום" אני אומרת "כל יום אני עוד צעד קרובה יותר לעצמי".
שימי לב שאלה לא סיסמאות. כל משפט כזה הוא הוראה חדשה ל-RAS: תפסיק לחפש לי הוכחות לכישלון, ותתחיל לחפש לי הוכחות לצמיחה. וברגע שהשפה משתנה, לאט לאט משתנה גם מה שאני רואה, ומשם משתנה גם מה שאני מרגישה, וגם מה שאני עושה.
"המילים שלי הן ההוראה
שאני נותנת למוח מה לחפש. אז אני בוחרת אותן בקפידה."