היה יום, ממש בהתחלה, שלא הרגשתי טוב. אולי תופעת לוואי, אולי וירוס שתפס אותי, אני לא באמת יודעת. אבל זה לא היה קצת. זה היה הרבה. הראש שלי כאב, היה לי חום, הרגשתי פטישים בתוך הראש. קמתי בבוקר והבנתי מיד: אני נשארת היום במיטה. הודעתי שאני חולה, ולא זזתי משם כל היום.
יום אחרי, קמתי עם בדיוק אותה תחושה. והבנתי שאני שוב נשארת בבית. אבל היו לי לא מעט משימות חשובות בעבודה, וגם סדנה בערב. אז ידעתי שהפעם אני חייבת לייצר שינוי, כי יום נוסף במיטה זה לא אפשרי.
ובאותו רגע עצרתי ושאלתי את עצמי שאלה. לא "מה הכי דחוף". לא "מה הכי חשוב". אלא: מה הדבר שיכניס לי הכי הרבה אנרגיה עכשיו?
אז זה מה שעשיתי, לפי הסדר: הלכתי לישון עוד שעה. קמתי, והתקלחתי מקלחת ארוכה, חצי שעה, ולאורך כולה דמיינתי איך כל מה שלא טוב יוצא ממני ונשטף. יצאתי, עשיתי מדיטציה, שתיתי המון מים. ופשוט הייתי כמו חדשה. עבדתי חצי יום, ואז הלכתי לסדנה, שהייתה מצוינת.
ובאותו יום נפל לי אסימון גדול. אנחנו רגילות לתעדף לפי מה שדחוף או מה שחשוב. רשימת מטלות אינסופית, ורצים לפי מי צועק הכי חזק. אבל מה אם התעדוף הנכון הוא לפי אנרגיה?
כי כשאין לי אנרגיה, אני לא מתפקדת בכלל, וכל הרשימה נופלת ממילא. אבל אם קודם כל אני עושה את הדבר שממלא אותי, פתאום יש לי כוח לכל השאר. הפכתי את הסדר: קודם מה שנותן אנרגיה, ורק אחר כך כל המשימות. החלטתי שמעכשיו אני מנסה לעשות את זה כל יום.
ומכאן הגעתי ישר למים. המים הם אחת הדרכים הכי פשוטות להכניס לעצמי אנרגיה, וכמעט תמיד שוכחים מהם.
שמתי לב לדפוס ברור אצלי: כשאני שותה מספיק מים, הראש לא כואב, אני פחות רעבה, ואני פשוט מרגישה טוב. הגוף אפילו נותן לי סימן, הפיפי יוצא בהיר ושקוף, וזאת דרך שלו להגיד לי תודה, יש בי מספיק. אז השבוע המים הם אחד הפוקוסים המרכזיים שלי.
וזה מתחבר בדיוק לתעדוף לפי אנרגיה: כוס מים בבוקר, לפני כל המשימות, היא הצעד הקטן שממלא לי את המצברים לכל היום.
"בבוקר אני לא שואלת עוד
מה דחוף. אני שואלת מה ימלא אותי."