השבוע היה הרבה יותר טוב, ואני יכולה להגיד את זה בפה מלא. התחלתי ממש להרגיש את הגוף שלי. רוב הזמן אכלתי ארוחות קטנות, הכנסתי פחות דברים לפה, והרגשתי פחות רעבה. זה עבד.
אבל לא כל יום הצלחתי. והפעם אני לא רוצה לספר לך רק על מה שהלך טוב.
היה יום שנסעתי למשרד. לקחתי איתי שקית ירקות חתוכים לנשנוש של הבוקר, בדיוק כמו שהחלטתי. ושכחתי אותה ברכב. כשנזכרתי, כבר לא היה לי זמן לרדת ולהביא אותה. והיה עוד יום שהבאתי ירקות למשרד, והם פשוט נשארו שם, שכחתי מהם לגמרי.
ואתמול היה מפגש עם חברות. וכמו שקורה במפגש עם חברות, נשנשתי שם יותר מהרגיל.
אז הנה האמת: אין מושלם, ואין תהליך מושלם. גם כשאסיים את התהליך הזה, עדיין יהיו מפגשים עם חברות, ימים שאשכח את השקית ברכב, רגעים שהחיים פשוט יקרו. זה לא כישלון. זה החיים.
ופה עלה בי הדבר הכי חשוב שהבנתי השבוע. אם אני מסתכלת על כל שקית שנשכחה ועל כל נשנוש כעל כישלון, אם אני מלקה את עצמי, המשמעות היא שאני במלחמה. ואם אני במלחמה, המאבק הזה בלתי פוסק. הוא לא נגמר אף פעם. והוא משפיע עליי, ועל הגוף שלי.
תזכרי מה אמרנו בפרק הקודם: המטרה שלי היא לא לייצר טראומות לגוף, כי העליות והירידות החדות משבשות הכל ומייצרות רעב עצום אחרי צום. אז בדיוק אותו דבר קורה גם בנפש. אני לא יכולה לצפות משם לשלמות, ולהלקות את עצמי כשמשהו משתבש. כי הלקאה עצמית היא בדיוק אותה טלטלה חדה, רק בפנים.
ההפך ממלחמה הוא חמלה. וחמלה היא לא ויתור, היא לא "עזבי, לא נורא". היא היכולת להסתכל על היום שבו שכחת את הירקות, ולהגיד: קורה. אני אנושית. מחר אזכור. חמלה היא חלק מאהבת העצמי, אולי החלק שהכי קל לשכוח אותו.
אז הכלי השבוע הוא פשוט, ובו בזמן הכי קשה: לתפוס את עצמי ברגע ההלקאה, ולבחור חמלה במקום.
כשאני שמה לב שאני מתחילה לריב עם עצמי על משהו שאכלתי או שכחתי, אני עוצרת ושואלת: איך הייתי מדברת עכשיו עם חברה טובה שסיפרה לי בדיוק את זה? לא הייתי אומרת לה "נכשלת". הייתי אומרת לה "מותק, זה יום אחד, את בסדר גמור". אז את המשפט הזה אני מפנה לעצמי. מילה במילה.
וזה משהו שצריך לשים לעצמי מול העיניים כל הזמן, לא פעם אחת. החמלה היא לא תובנה שמבינים ונגמר, היא תרגול יומיומי, בדיוק כמו הטקס וכמו הירקות.
"אם אני לא בחמלה,
אני במלחמה. והמלחמה הזאת לא נגמרת לעולם."