קיבלתי החלטה. אחרי הרבה מחשבות, התחלתי לקחת זריקות כדי לעזור לעצמי עם המשקל.
ובאותו רגע שההחלטה התקבלה, עלתה בי ידיעה ברורה לא פחות: החיצוני לא משנה את העולם הפנימי. את זה אני כבר יודעת מכל דיאטה שעשיתי בחיים. בכל פעם עבדתי על החוץ, ספרתי, שקלתי, הגבלתי, והפְּנים נשאר בדיוק איפה שהיה. וכשהפנים לא זז, החוץ תמיד חוזר אליו.
אני מכירה את זה גם מהכיוון ההפוך. כשהפסקתי לעשן, עשיתי בדיוק את הדבר הזה: עבדתי באמת על הפנים, לא רק על ההרגל. ובגלל זה אני לא מתגעגעת לסיגריה עד היום. השינוי קרה בתוכי, ולכן הוא נשאר.
אז הפעם, עם המשקל, החלטתי אותו דבר. אני לא עושה רק תהליך חיצוני. במקביל לזריקות אני הולכת לעבוד על מה שבפנים, לחולל את השינוי האמיתי בתוכי. ואם אני כבר עושה את זה, זו הזדמנות לחקור, לתעד, וללכת את הדרך בקול רם. אולי לתת גם לנשים אחרות ללוות את התהליך יחד איתי, ואולי משהו ממה שאגלה על עצמי יאיר משהו גם אצלך.
אז ישבתי עם עצמי. שאלתי, תקשרתי, הקשבתי. מה הדבר הראשון שנכון להתחיל ממנו? וזה מה שעלה.
הדבר הראשון שהבנתי: הגוף שלנו לא אוהב טראומות. מה זה אומר? בדיוק כמו בנפש. כשקורה בחיים משהו עוצמתי, הוא לא נעלם. הוא משאיר בנו חותם, משהו שנשאר איתנו ומשליך על העתיד. וככה זה גם בגוף.
תחשבי על טלפון חדש. כשקונים אותו הוא עובד טיל. ואז מורידים עוד אפליקציה, נכנסים לעוד אתר, שומרים עוד תמונות ועוד מסמכים, והזיכרון מתפוצץ. הוא מפסיק לרוץ חלק, נתקע, ולפעמים גם תופס וירוסים. שום דבר דרמטי לא קרה לו ביום אחד. פשוט עוד ועוד עומסים קטנים שהצטברו. ככה בדיוק הגוף שלנו סוחב את הטלטלות הקטנות שאנחנו עושות לו.
ואז התחלתי למפות. חזרתי אחורה בהיסטוריה שלי, לכל המקומות שאני זוכרת את עצמי סביב אוכל. וההצפה הגיעה מהר.
נזכרתי בעצמי ילדה בבית ספר, שוכחת לאכול ארוחת בוקר ומדלגת ישר לצהריים. מגיעה הביתה כבר רעבה ברמות, עם הלשון בחוץ. נזכרתי איך הייתי משדלת את אח שלי שנתקשר לאמא להגיד שאין אוכל בבית, שתזמין לנו משהו, וככה אכלנו לא מעט ג'אנק, פיצה, המבורגר. נזכרתי בהסתובבויות בלילה כשההורים ישנים, בהכנת אוכל בשעת לילה מאוחרת. הזמנים שלי השתבשו כבר מילדות: מתחילה לאכול מאוחר, מסיימת מאוחר.
ועוד זיכרון עלה, אולי החשוב מכולם. כבר כילדה היה לי אישיו עם הגוף שלי. לא הייתי מרוצה ממנו. וזה מצחיק, כי כשאני מסתכלת היום בתמונות מאז, הייתי מדהימה. אין שום דבר בגוף הזה שהיה צריך להפריע לי. אבל זה בדיוק העניין: זה אף פעם לא היה הגוף. כבר שם, בגיל צעיר, האישיו היה תודעתי.
ובעודי כותבת הבנתי משהו שלא ראיתי ככה אף פעם. ייצרתי לגוף שלי טראומות בלי לחשוב על זה בכלל. לא לאכול עד הצהריים המאוחרים ולהגיע הביתה מורעבת, זו טראומה יומיומית קטנה. יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. בדיוק כמו הטלפון ההוא.
אפשר היה לרוץ מכאן ישר לפתרונות מעשיים. אבל עצרתי ושאלתי את עצמי את השאלה החשובה באמת: למה שפתאום אדאג ככה לגוף שלי? הרי גם בדיאטות ניסיתי "לדאוג", וזה לא החזיק. משהו חייב להיבנות אחרת הפעם, בבסיס, כדי שכל שגרה חדשה תחזיק מעמד.
והתשובה שעלתה בי הייתה פשוטה וגדולה: אני צריכה לאהוב את הגוף שלי. אבל על אמת. באמת ובתמים, ובלי שום תנאים. לא "אוהַב אותו כשירד המשקל". עכשיו. כמו שהוא. אני יודעת שזה תהליך, ושייקח לו זמן, אבל זה הולך לקרות, ובגדול.
אז מכאן מתחילים, מהאהבה. ולכן הכלי הראשון הוא לא תפריט ולא כללים. הוא הטקס היומי שלי. יש לי טקס בוקר שאני עובדת איתו כבר הרבה זמן: הכרת תודה, בקשת הגנה, והתכווננות ליום. השבוע הכנסתי את הגוף שלי לכל אחד משלושת השלבים:
- הכרת תודה, גם על הגוף. תודה על מה שהוא עבר ועל מה שהוא לא עבר. על איך שנשא אותי בתקופות של החיים, בהריונות, בלידות. ולא פחות חשוב, תודה על מה שאין. תמיד יש על מה להודות גם בזה: על מחלה שאין, על כאב שאין. הגוף הזה עובד בשבילי כל רגע, גם כשלא שמתי לב.
- הגנה, גם על הגוף. אני מדמיינת את בועת האור שעוטפת אותי, ומרחיבה אותה. היא לא מגינה רק מאנרגיות שליליות ומכל מה שרע. היא עוטפת ומגינה גם על הגוף שלי עצמו.
- התכווננות, גם לגוף. אני אומרת מה אני רוצה שיקרה היום, גם בגוף, במשקל, באוכל. למשל: "היום אני אוכלת בנחת, בלי לחץ ובלי רעב קיצוני". או: "היום אני עוצרת כשאני מרגישה שובע, ונשארת עם תחושת קלילות". או: "היום אני נותנת לגוף שלי מה שהוא באמת צריך: מים, ירקות, מנוחה". משפט אחד, בהווה, כאילו זה כבר קורה.
ורק אחרי הטקס מגיע הצעד המעשי הראשון: לצמצם את רגעי הטראומה של הגוף. וזה לא רק עניין של בוקר, זה כל היום. לדאוג שיהיו לי מספיק ירקות ופירות לארוחות ביניים לאורך כל היום, חתוכים וזמינים, כדי שהגוף פשוט לא יגיע למצוקה. לא לרעב קיצוני, לא ללשון בחוץ. זו הדאגה שלי אליו עכשיו, ומהמקום החדש: לא כי "ככה עושים דיאטה", אלא כי ככה שומרים על מישהו שאוהבים.
"הזריקה מטפלת בגוף.
אני מטפלת במה שאף זריקה לא מגיעה אליו."