יש שבועות שבהם דברים פשוט מסתדרים לך אחד ליד השני. את לא מתכננת את זה, ואז פתאום את מסתכלת אחורה ורואה פסיפס. השבוע היה כזה. כל מה שקרה בו, בגוף, בלימוד, בעבודה, דיבר בעצם על אותו דבר.
בפרק הקודם סיפרתי על המאזניים שעצרו, ועל ההחלטה להאמין בגוף שלי גם כשהוא שותק. השבוע הם זזו שוב. קצת, בעדינות, אבל זזו. הגוף באמת המשיך בשלו, בדיוק כמו שבחרתי להאמין.
השבוע גם דיברתי עם הרופא, ובשבוע הבא אעלה במינון, לפי ההנחיה שלו. וזה למרות שהגוף שלי קצת יותר איטי בתקופה הזאת, והיו לי פחות יציאות ממה שהייתי רוצה. אז החלק שלי הוא לדייק את התזונה: יותר מאכלים שמתעכלים בקלות, שעוזרים לגוף לזרום.
ואני שמה לב למשהו שקט שהשתנה בי. פעם, כל שינוי בגוף היה מדליק אצלי אזעקה. מה קרה, מה לא בסדר, מה עשיתי לא נכון. היום אני מקשיבה, מתייעצת, ומכוונת. בלי פאניקה. הגוף מדבר, ואני לומדת לענות לו בנחת.
השבוע עשיתי צעד שחיכה לי הרבה זמן: נרשמתי לקורס הילינג. משתי סיבות. הראשונה, כדי להמשיך לעבוד על התודעה במקביל לזריקה, כי זה בדיוק כל העניין של היומן הזה. השנייה, כדי ללמוד. כי הילינג הוא מבחינתי לגמרי חלק מהייעוד שלי.
כבר בפרק הראשון כתבתי שאולי יום אחד אלווה נשים אחרות בתהליך הזה. ועכשיו אני רואה איך הדרך האישית שלי והייעוד שלי מתחילים ללכת יד ביד. אני לומדת על עצמי, כדי לדעת ללוות אחרות. וכל מה שאני עוברת כאן, על הגוף שלי, הופך לאט לאט לידע שאוכל להעביר הלאה.
ובאותו שבוע, בשיעור התניא, הנושא היה השגחה פרטית. למדנו שלכל אחד ואחת מאיתנו יש השגחה פרטית, שלכל דבר בעולם יש תדר, יש אנרגיה, ושהכל נמצא וקורה בזכות הבורא. ישבתי שם וחייכתי לעצמי, כי דווקא השבוע הייתי צריכה לשמוע את זה.
זה אומר שגם התהליך שאני עוברת עכשיו, הזריקות, הגוף, העצירות וההתקדמויות, הכל קורה כי הוא צריך לקרות. ואני לגמרי שלמה איתו. אני מאמינה שזה הולך להיות שיעור מאוד חזק באהבה עצמית. שיעור שבסופו אני לא רק אגיד, אלא אדע: לא משנה איך אני נראית, אני יפה.
זה בדיוק מה שאני אומרת לעצמי כל בוקר מול המראה, מאז שהתחלתי עם ההצהרות של לואיז היי. וההשגחה הפרטית הוסיפה לזה שכבה חדשה. אם הגוף הזה ניתן לי, ואם התהליך הזה הגיע אליי, אז הוא לא עונש ולא תיקון של טעות. הוא מורה.
וכאן נכנס האיש שאני הכי אוהבת לחזור אליו ברגעים כאלה: ויקטור פרנקל. פסיכיאטר יהודי שעבר את מחנות הריכוז, ויצא משם עם תובנה אחת שמלווה מאז מיליוני אנשים. אפשר לקחת מאיתנו הכל, חוץ מדבר אחד: החופש לבחור את הגישה שלנו לכל מה שקורה לנו.
ופתאום שני הרעיונות האלה, שנשמעים כמעט סותרים, נפגשו אצלי. מצד אחד, ההשגחה: הכל קורה כי הוא צריך לקרות, ואני לא שולטת בכל. מצד שני, פרנקל: את הגישה אני בוחרת. ובעצם אין כאן סתירה בכלל. אני לא בוחרת מה יגיע אליי. אני בוחרת איך אני פוגשת את זה. עצירה במשקל, גוף שעובד לאט, יום שבו שום דבר לא זז, את כל אלה אני לא מזמינה. אבל אם אפגוש אותם בביקורת או בחמלה, זה לגמרי שלי.
ועכשיו לחלק הכי פחות זוהר, והכי אמיתי. כשאני בעבודה, אני הרבה פעמים שוכחת את עצמי. ממש. שעות בלי אוכל ובלי מים, שקועה, רצה, מטפלת בכל מה שצריך. ובאחד הימים השבוע עצרתי והבנתי: זה בדיוק ההפך מאהבה עצמית. אני יכולה לומר לגוף שלי כל בוקר שאני אוהבת אותו, ואז לא לתת לו כוס מים במשך חצי יום.
וזה החזיר אותי ישר לפרק הראשון, לילדה ששכחה לאכול ארוחת בוקר והגיעה הביתה עם הלשון בחוץ. אותו דפוס בדיוק, רק בתחפושת של אישה עסוקה. הטראומה הקטנה של הגוף, יום אחרי יום.
והמים. הם הופיעו כבר בפרק השלישי, חזרו בפרק הקודם, והנה הם כאן שוב. מכל כיוון אני מקבלת על זה אישורים. ואם אני מאמינה בהשגחה פרטית, אז כשאותו מסר חוזר אליי שוב ושוב, כנראה שמישהו מנסה להגיד לי משהו. הפעם אני מקשיבה. אז הכלי שלי השבוע בנוי משלושה חלקים קטנים:
- כוס מים כמילה טובה. לא עוד משימה ברשימה. בכל פעם שאני שותה, אני אומרת לגוף שלי בשקט: "אני דואגת לך". ככה כל לגימה הופכת להצהרת אהבה קטנה, באמצע יום העבודה.
- המים לפני המחשב. בקבוק מלא על השולחן, עוד לפני שאני פותחת את המייל. שהמים יהיו הדבר הראשון שאני רואה, ולא הדבר האחרון שאני נזכרת בו.
- רגע של בחירה, בנוסח פרנקל. כשאני תופסת את עצמי אחרי שעות בלי מים ובלי אוכל, אני לא נכנסת לביקורת. אני עוצרת ובוחרת את הגישה: "שמתי לב, וזו כבר התחלה". ואז פשוט שותה, ואוכלת משהו, וממשיכה.
כי אהבה עצמית לא נמדדת רק במשפטים היפים שאני אומרת בבוקר. היא נמדדת בשעה שתיים בצהריים, באמצע יום עמוס, כשאף אחד לא רואה. שם, בכוס מים אחת, אני מגלה אם אני באמת אוהבת את עצמי.
"לא את כל מה שקורה לי אני בוחרת.
אבל את הגישה שלי, תמיד."